כשהגיע משה מונטיפיורי בשנת 1855  לירושלים , הוא נבעת ממצבם הרע של יהודי העיר ומהצפיפות בהם חיו. 

הוא החליט לעשות מעשה ובהשראת המתחמים הלא יהודיים שהחלו להיבנות מחוץ לחומה , ביקש מונטיפיורי לבנות מתחם מגורים כזה עבור עניי ירושלים. 

בהכירו את אופי יהודי העיר והחשש הדי מובן שלהם לגור ללא ההגנה שסיפקה חומת העיר , ביקש מונטיפיורי לקנות חלקת קרקע בסמוך לחומה . 

לאחר בדיקה , נמצאה קרקע מתאימה ממש מול הר ציון בבעלותו של אחמד אל דודאר .

פנה מונטיפיורי אל אותו אל  דודאר בבקשה לקנות ממנו את הקרקע וכאן התחיל מו״מ בסטייל של בזאר מזרח תיכוני קלאסי בו אל דודאר העמיד פני  נעלב מעצם המחשבה של מונטיפיורי שאל דודאר ידרוש כסף עבור הקרקע מאדם חשוב כמו מונטיפיורי והצהיר שהוא נותן לו את הקרקע בחינם. מונטיפיורי שהבין דבר או שניים בהלכות משא ומתן בחלק הזה של הים התיכון ״נעלב״ גם הוא מעצם המחשבה שאל דודאר מציע לו מתנת חינם והצהיר בלהט שלא יסכים לקחת מתנות אלא ברצונו לשלם וכך זה נמשך ונמשך והיה יכול שלא להסתיים (וכבר העיד המתורגמן שכבר נגמרו לו המילים כדי לבטא את כל הניואנסים בשיח המנטלי הזה...) 

בסוף הפטיר אל דודאר שאם מונטיפיורי ממש מתעקש הוא יכול לקבל את הקרקע במחיר של 1000 ליש״ט וכך עבר המגרש שגודלו היה 66225 אמות מרובעות לידי משה מונטיפיורי ששינה את שמו לכרם משה ויהודית. 

שלוש שנים אחר כך נבנתה במקום טחנת הקמח וחמש שנים אחר כך שכונת משכנות שאננים אבל אלו כבר סיפורים לפוסט אחר...