כשרבי דוד בן שמעון עלה לארץ  מרבאט שבמרוקו בשנת 1854 , הוא זיהה את מצבם הדחוק של יהודי ירושלים בכלל ושל עולי המגרב בפרט והחל לפעול למענם. מעבר לכך שנשא בעול יחד עם משה מונטיפיורי בפיתוח ואיכלוס שכונת משכנות שאננים , הוא הקים בשנה אחת עוד שני מתחמי דיור משמעותיים בירושלים . 

המוכר יותר הוא שכונת מחנה ישראל שמחוץ לחומות ממול בריכת ממילא שנחשבת לשכונה השנייה מחוץ לחומות והפחות מוכר הוא בית המערבים שברחוב מעלה חלידיה שברובע המוסלמי. 

רבי דוד ראה את עוניים של יהודי ירושלים והצליח לגייס עבורם 5000 פרנק ובהם הקים מתחם מגורים בן שלוש קומות ובו בית כנסת , תלמוד תורה ו20 חדרי מגורים למען עניי עדת המערבים ( מרוקו נקראת בערבית ״המערב״  על שם מיקומה ביחס למזרח התיכון) .

בשנת 1878 נמנו 120 יהודים שחיו במתחם . 

אורח שהגיע למקום בשנת 1885 תיאר את האוירה בתלמוד התורה שבמקום במילים הבאות : 

 "המראה אשר ראיתי שם הביא שמחה בלבי: מחדר המלמד הקטן נכנסתי לחדר מורה התלמוד ואראה חדר קטן אך נקי ומהודר, על הרצפה פרושה מחצלת וחמשה עשר נערים יושבים על המחצלת תכופים ודבוקים איש ברעהו והמה מבני תשע ועד חמשה עשר שנים, עליהם עומד איש זקן וזקנו כשלג יורד על פי מידותיו, עיניו יזהירו כעין החשמל וחכמתו תאיר פניו, על ראשו מצנפת, כתנת בד יכסה את כל בשרו ורגליו יחפות... וזה דרך לִמודם: מתחִלה קורא הרב והספר פתוח לפניו ומתרגם את השיעור לפני הילדים בשפת עברית, אחריו יאמר כל אחד מהילדים בספר וכולם שומעים, אחרי יאמר כל אחד בכל פה, ולא יתחילו דבר חדש כל עוד הדבר אשר בו עוסקים איננו שגור על פי כל אחד מהתלמידים"

המקום ננטש ככל הנראה בממהלך מאורעות תרפ״ט ונשאר בלתי מיושב גם אחרי איחוד העיר ב1967.

בשנת 1978 פנו מספר בוגרי ישיבה לועד עדת המערבים על מנת לקבל את אישורם ללחזור וליישב את המקום.

האישור ניתן להם ומאז ועד היום חיות במקום משפחות יהודיות שפתחו מעבר בין בית המערבים לחצר המהרי״ל דיסקין שגם בו חיות משפחות יהודיות ובעצם שני המתחמים פועלים כמתחם אחד. בנוסף פועל במקום כולל ללימודי המקדש.

לאורך כל קומות המבנה ניתן לראות את כתבי הגורל של המשפחות המקוריות שזכו בדיור במתחם ואת כתב ההקדש של המתחם כולו.

אסור לפספס את התצפית המדהימה מגג המבנה שצופה אל הר הבית , הר זיתים והר הצופים ומרחבי הרובע המוסלמי.